חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

מהו הכלי העצמתי ביותר לריפוי?

במאמר הזה אדבר על הכלי העצמתי ביותר לריפוי – הצום. זהו מאמר שפורסם בדף הפייסבוק שלי בשני חלקים. כיוון שגוגל לא אוהב שמשכפלים תוכן, הנה הקישורים לקריאת המאמר ישירות מתוך פייסבוק (גם מי שאין לו חשבון פייסבוק יכול לקרוא) את החלק הראשון אפשר לקרוא בלחיצה כאן ואת החלק השני – בלחיצה כאן

מה רמת הדלקתיות בגופכם?

הנה קישור למאמר שכתבתי בפייסבוק על רמת הדלקתיות בגוף. גוגל לא אוהב שמשכפלים תוכן בשני מקומות לכן אני לא מעתיק לכאן את המאמר אלא שם קישור אליו בפייסבוק. תהנו! https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10156298537588794&set=a.10150168927333794.306966.754368793&type=3&theater

מהי התרופה האולטימטיבית לכל מחלה?

אם הייתי שואל אתכם מהי התרופה האולטימטיבית, כזו שעוזרת במגוון גדול של מצבי חולי, בטוחה לשימוש וגם זולה באופן יחסי, רובכם הייתם עונים בוודאי שאני מתכוון לאקמול. חלקכם אולי הייתם חושבים שאני מתכוון דווקא לוויטמין סי. אולם לא לאף אחד מאלה התכוונתי, וספק אם מישהו מכם הקוראים היה יודע שכוונתי היא ליוד. כן, אותו מינרל שאנו מכירים כמחטא פצעים על העור. בעבר השתמשו ביוד, בשימוש חיצוני ופנימי כאחד, כדי לטפל במצבים הרפואיים הבאים: בעיות בבלוטת התריס טרשת עורקים עגבת מיומות ברחם הרעלת כספית, עופרת וארסן פרוסטטה מוגדלת קדחת ברונכיטיס השמנת יתר דיכאון כאבי חזה אקזמה מלריה שחלות פוליציסטיות ראומטיזם דלקת שקדים שיעול סוכרת לחץ דם נשירת שיער פיברומיאלגיה עייפות ערפול מוחי עור יבש אלרגיה בעיות חניכיים פסוריאזיס ועוד. אפשר לראות שמגוון המצבים הרפואיים כאן גדול מאוד. כמו כן רוב התופעות שונות אחת מהשנייה ואין ביניהן קשר. למרות זאת הטיפול נעשה באופן דומה. חשוב להבין גם שאם יוד עוזר לריפוי כל אלה המשמעות היא שחוסר יוד בגוף יכול לגרום להופעה של מצבים רפואיים אלו. השימוש ביוד בעבר ישנם עדויות עתיקות מאוד על שימוש ביוד לרפואה. היוד מופיע בספרי הדרכה רפואיים של תרבויות עתיקות לפני 3000 שנה ואף מוקדם מכך. בעבר היוד מוצה מאצות ובשנת 1811 היוד התגלה ובודד כחומר בפני עצמו. מאז השימוש ביוד התפשט באופן ויראלי ברחבי העולם . הצייר הנודע ואן גוך, שחלה בעגבת כתב מכתב לאחיו ובו הוא מספר לו עד כמה היוד שיפר את מצבו. רופאים המליצו לנשים עם ציסטות בחזה למרוח עליו יוד כדי להעלים את הציסטות וחלקם אף הזריק יוד לחזה של מטופלות על מנת להעלים את הציסטות. בתחילת המאה ה20 התחילו להוסיף יוד למלח שולחן בארצות הברית, וזה לבדו גרם להפחתת הבעיות בבלוטת התריס באוכלוסייה באופן משמעותי. באחד הכפרים בסין התחילו להכניס יוד באופן קבוע למי הנהר המקומי ששמשו גם כמי השתיה של התושבים, גם להשקיה וגם כמי השתיה של חיות המשק. לאחר שנה מתחילת הפרויקט תמותת התינוקות ירדה בחצי, הגובה הממוצע של בני ה5 בכפר עלה בעשרה ס"מ ומנת המשכל הממוצעת של הילדים שנולדו לאחר תחילת הפרויקט עלתה ב16 נקודות . אז מה קרה מאז ועד היום? למה אנחנו כמעט לא משתמשים כיום ביוד? אחרי מלחמת העולם השנייה, הומצא הפניצילין שהחליף את היוד בטיפול בזיהומים והוריד מעט את הקף השימוש ביוד, אולם הסיבה ל"יודופוביה" ששוררת כיום בקרב הרופאים היא מאמר שכתבו שני מדענים בשם יאן וולף וישראל צ'ייקוב בשנת 1948. במאמר הם טענו שמחקר שהם עשו על חולדות הראה שכמות גדולה של יוד יכולה לעצור או להאט את פעילות בלוטת התריס. המאמר התפשט כמו אש בשדה קוצים אצל הרופאים באותה תקופה ומסקנותיו אף נכנסו לספרי לימוד הרפואה של אותו זמן תחת השם "אפקט וולף-צ'ייקוב". וולף, שעבר בינתיים לעבוד במכון הלאומי לבריאות בארה"ב, עזר להשערה שלו ושל צ'ייקוב לקבל גושפנקא חזקה יותר. עקב כך פסק היוד מלשמש כתרופה אוניברסלית לכל מחלה והרופאים פתחו פחד משימוש ביוד במינונים גבוהים. כיום קצובת היוד היומית המומלצת למבוגר היא 150 מיקרוגרם כאשר לנשים הרות או מניקות ההמלצה היא לצרוך 290 מק"ג. יש לציין שיפנים שאוכלים תזונה יפנית מסורתית שמשלבת כמות גדולה של אצות צורכים כ13 מיליגרם יוד ביום, כלומר פי 85 בערך מהקצובה היומית המומלצת. שיעור הנשים החולות בסרטן איברי הרבייה (שד, רחם ושחלות) ושיעור החולים בבעיות שונות הקשורות לבלוטת התריס ביפן הוא הנמוך ביותר בעולם המערבי.   גבירותי ורבותי, המהפך! בשנת 2000 ד"ר גיא אברהם שהוטרד מהסתירה בין אפקט וולף צ'ייקוב ובין נתוני העבר שהראו הצלחה יפה מאוד של ריפוי מחלות על ידי מתן יוד במינונם גבוהים, החליט לחקור את הנושא. ביחד עם ד"ר ג'ורג' פלצ'ס ועם ד"ר דייויד בראונשטיין הוא הקים פרויקט מחקר שבמסגרתו הם טיפלו באלפי מטופלים בעזרת מינונים גבוהים של יוד בהצלחה מרובה. הפרויקט הזה יקרא לימים בשם "פרויקט היוד". במסגרת הפרויקט גיבשו השלושה פרוטוקול לתיסוף יוד במינונים גבוהים, עד 50 מיליגרם ליום, שכולל גם כמה תוספים נלווים(אפרט על כך בהמשך). בשנת 2005 , ד"ר אברהם כתב מאמר שמסביר את הטעויות בהשערת וולף וצ'ייקוב ואת הסיבות שבגללם הם הגיעו למסקנה המוטעית שעודף יוד יכול לפגוע בבלוטת התריס. באותה שנה דר פלצ'ס הציג את מסקנות המחקר שלהם בוועידה לחקר הסרטן בלוס אנג'לס ושנה לאחר מכן ד"ר בראונשטיין פרסם ספר בנושא היוד שמסכם את הפרויקט המשותף. בספרו כותב ד"ר בראונשטיין שהם עשו בדיקת רמות יוד בגוף לכ6000 מטופלים ול96% מהנבדקים נמצאו רמות יוד נמוכות מידי. פרויקט היוד התחיל לקבל תהודה, ומאז ואילך פרוטוקול תיסוף היוד נוסה בהצלחה על ידי עשרות אלפי משתמשים ברחבי העולם בהצלחה מרובה, וגרם לאותם אנשים להירפא ממגוון גדול של מחלות ותסמינים ולשפר דרמטית את איכות חייהם. אז למה דוקא יוד? בנקודה זו של המאמר אתם (אולי) שואלים את עצמכם למה דווקא יוד, ולמה במינונים כל כך גבוהים? אולי אם החבר'ה מפרויקט היוד היו בודקים כמות של מינרלים אחרים בגוף גם בהם היה מתגלה חוסר אקוטי אצל רוב האוכלוסיה? מה עם אבץ, מגנזיום, כרום, מולבידיום ועוד עשרות מינרלים שהגוף שלנו צריך? למה דוקא יוד? אז ככה: בטבלה המחזורית שמוצגת כאן אפשר לראות את היוד, שמיוצג על ידי האות I ועל ידי המספר האטומי 53. כל האטומים בטור של היוד , שצבועים בצבע צהוב הם ממשפחת ההלוגנים. חלקם נדירים מאוד בטבע, אולם שלושה מהם אנחנו מכירים היטב – כלור, ברום ופלואור. בגלל המבנה הדומה של כל ההלוגנים הם מתחרים בגוף על אותם קולטנים. כלומר חשיפה גדולה יותר לכלור, ברום ופלואור תמנע מהיוד להיספג בגוף ולכן תפחית את כמות היוד בגופינו. בבדיקות שעשה המרכז הלאומי לבריאות בארה"ב הוא מצא שכמות הפרשת היוד בשתן של האדם הממוצע בשנים 1971-1974 היתה גבוהה פי שתיים מאשר זו שבשנת 2000. בדרך כלל, ככל שרמת החומר בשתן גבוהה יותר הדבר מעיד על כך שרמתו בגוף גבוהה יותר. כלומר רמת היוד הממוצעת באוכלוסייה ירדה באופן משמעותי מתחילת שנות ה70 של המאה הקודמת ועד שנת 2000. למה? עד תחילת שנות ה70 המאפיות היו מוסיפות תרכובת של יוד ואשלגן למאפים כמשפר אפיה. פרוסת לחם הכילה בממוצע כ150 מק"ג יוד(שזו הקצובה היומית המומלצת כיום!). רוב האוכלוסיה, שאוכלת כמה פרוסות לחם ביום, היתה מקבלת כמות יפה של יוד. אולם באמצע שנות ה70, כנראה בגלל אפקט וולף – צ'ייקוב, הוצא משפר האפייה הזה משימוש מסחרי והוחלף ב… משפר אפיה שמכיל ברום. אמנם באותו זמן היה נהוג להוסיף יוד למלח שולחן, אולם ספיגת יוד ממלח שולחן היא מועטה ואינה יכולה לספק את כמות היוד שאנו צריכים. בנוסף, הברום נמצא כמעט בכל דבר מסביבנו. בין היתר הוא

מה עוצר אותכם?

עצירות נקראת גם "אם כל המחלות" כיוון שמעבר לתחושת הנפיחות והכאבים שמתלווים אליה היא אחד הגורמים להיווצרות מחלות ובעיות קשות בגוף. כידוע, הגוף שלנו מנקה ומסלק רעלים כל הזמן. אחת הדרכים העיקריות של הגוף להוציא החוצה רעלים היא דרך הצואה. כאשר אין יציאות הרעלים נשארים בגוף ויכולים לגרום לנזק. כמות היציאות התקינה ביום היא בין אחת לשלוש. פחות מיציאה אחת ביום מעידה על בעיה. גם ריבוי יציאות מראה על עיכול לאת תקין וגורם לבעיה בספיגת הערכים התזונתיים מהמזון. הצואה מתקדמת במעי הגס לעבר פי הטבעת על ידי שרירים שנקראים שרירים פריסטלטים. השרירים הללו מיצרים תנועה גלית במעי הגס וככה גורמים לצואה לזוז קדימה עד שהיא מגיעה לפי הטבעת ואז יוצאת.   מהם הגורמים לעצירות? הסיבה העיקרית לעצירות היא צואה קשה ודחוסה שדורשת מהשרירים הפריסטלטים יותר מאמץ לדחוף אותה, ולכן לוקח לצואה יותר זמן להתקדם. המטרה היא שהצואה תהיה אוורירית ועם נפח גדול יותר כדי שהיא תוכל להתקדם מהר יותר לכיוון פי הטבעת. כדי לגרום לצואה להיות כזו אנחנו צריכים לאכול אוכל שמכיל סיבים תזונתיים. הסיבים מזרזים את התהליך ומשחררים את העצירות. סיבים תזונתיים נמצאים בכל מאכל מהצומח, פירות ירקות, דגנים, קטניות, אגוזים וזרעים. אבל, חיטה לבנה שממנה עושים קמח לבן היא חיטה שהסירו ממנה את המעטפת החיצונית, שבה נמצאים כל הסיבים ולכן במוצרי קמח לבן או אורז לבן אין סיבים. לכן, אכילת אוכל שמכיל דגנים לבנים יכול לגרום לעצירות. כיום אפשר למצוא בחנויות מוצרים כמו סובין חיטה. הסובין הוא למעשה רק הקליפה של החיטה, כלומר רק החלק שבו יש סיבים. תסכימו איתי שזה אבסורד לקלף את החיטה ולמכור לציבור מוצרי קמח לבן, ובמקביל למכור מוצרי סובין בטענה שאין לנו מספיק סיבים באוכל ושצריך להשלים את החסר בעזרת מוצר עשיר בסיבים. למעשה גם עודף סיבים יכול לגרום לבעיות במעיים, ולכן אני ממליץ לא להתקרב למוצרי הסובין למיניהם. מי שתזונתו מבוססת על מאכלים מהצומח שלא עברו עיבוד והוצאת הסיבים, בדרך כלל לא יסבול מעצירות, וגם לא מעודף סיבים. אמנם אנשים עם בעיות מעיים שונות יכולים לסבול מאכילת מזון עם סיבים אולם הפתרון הוא לא להפסיק לאכול סיבים אלא בשלב ראשון לפתור את הבעיה על ידי שיקום מערכת העיכול (יתכן שזה יצריך המנעות מסיבים למשך זמן מה), ואחכ לחזור בהדרגה לאכילת סיבים. מוצרים מן החי, בשר, עוף, ביצים, דגים ומוצרי חלב אינם מכילים סיבים בכלל. לכן אכילה של מזון מהחי יכולה לגרום לעצירות. סיבה נוספת לעצירות היא חולשה של השרירים הפריסטלטים שלא מצליחים לעשות את העבודה. חולשה של השרירים הללו יכולה להיגרם עקב שימוש קבוע בחומרים משלשלים או בחוקנים למשך זמן ממושך. בשמן שימוש באילו, השרירים הפריסטליטים לא נדרשים לעבוד ולכן, כמו כל שרירי אחר שלא פועל, הם נחלשים. כלומר חומרים משלשלים וחוקנים אולי מקלים עלינו ואף עוזרים לגוף לפנות רעלים, בטווח הקצר, אולם גורמים לנו נזק בטווח הארוך. עוד סיבה לעצירות היא אכילה מועטה. כאשר אנו אוכלים, אחת התגובות של הגוף לכך היא לפתוח את השסתום בין המעי הדק למעי הגס, כדי לפנות מקום במעי הדק לאוכל שיגיע. עקב כך נכנס עוד חומר למעי הגס שדוחף קדימה את מה שכבר נמצא בפנים וזה גורם לנו ליציאה. אפשר לראות למשל אצל תינוקות שכמעט מיד אחרי כל ארוחה או הנקה יש להם יציאה. הדבר קורה כיוון שבזמן ההנקה הגוף פותח את השסתום ומעביר עוד חומר למעי הגס וזה גורם ליציאה. כאשר אנחנו אוכלים מעט מידי, הגוף לא מרגיש צורך לפנות מקום לארוחה הבאה ולכן קצב כניסת תוצרי הפירוק של האוכל למעי הגס הוא איטי יותר ותדירות היציאות קטנה. כאשר יש עצירות בכל זאת, איך אפשר לשחרר אותה? הטיפול מתחלק לשני חלקים, התזונתי והמכאני. במישור התזונתי: לשתות מים על הבוקר, קצת יותר ממה שצריך, זה מזרז את העיכול. להמעיט כמה שאפשר באוכל מהחי ובגלוטן כי הם גורמים לעצירות. לא לאכול גרעינים של פירות כגון רימון וסברס, הם יכולים לגרום אפילו לסתימת מעיים אם אוכלים מהם בכמות גדולה. אנשים ללא בעיות עיכול או עצירות יכולים לאכול מהם, אולם לא בהגזמה. יש פירות וירקות שמעודדים יציאות כגון פפאיה, מנגו, אבטיח, מלון, ענבים(עדיף ללא קליפה) וסלק, רצוי לאכול מהם בזמן עצירות. להשרות שזיפים מיובשים במים, לשתות את המים ולאכול את השזיפים לאכול פקטין הדרים. הפקטין זוהי הקליפה הלבנה הדקה שעוטפת את הפרי מתחת לקליפה החיצונית העבה. במישור המכאני תרגילים לחיזוק שרירי הבטן התחתונה יעזרו גם לפעילות התקינה של השרירים הפריסטלטים לעשות פעילות גופנית עם ויבראציות ותנועה לגוף כגון ריצה, קפיצה בחבל, טרמפולינה לתרגל "שיטת פאולה". זוהי שיטה שפותחה על ידי אישה בשם פאולה ורבורג, שעובדת על חיזוק השרירים הטבעתיים בגוף. צריך לציין שלפעמים העצירות מתפתחת על רקע נפשי. הקשר בין גוף לנפש הוא עובדה מדעית, שיש עליה הסכמה רחבה בעולם הבריאות. לכן, אם הטיפול הגופני לא עוזר, צריך לתת את הדעת למניע הנפשי, ואם צריך אז גם ללכת לטיפול על מנת למצוא את הסיבה הנפשית לעצירות ולטפל בה. ולסיום ולא פחות חשוב, ישיבה נכונה בשירותים. שימו לב לתמונה הזו. האסלה המודרנית גורמת לנו לשבת בתנוחה שמקשה על הצואה לצאת החוצה. התנוחה הטובה יותר היא תנוחת כריעה. כיוון שבתי השימוש שלנו הם עם אסלות , ולא מאפשרים תנוחת כריעה, יש שני פתרונות לעניין. הראשון, לעמוד על האסלה ולכרוע, כמו בתמונה. הפתרון השני הוא לשים שרפרף מתחת לרגליים כאשר יושבים על האסלה. השרפרף יגרום לברכיים לעלות ולהתקרב לחזה, בדומה לתנוחת הכריעה הראשונה. לסיכום, אם יש לכם עצירות טפלו בה באופן מידי ואל תחכו אפילו יום אחד. יציאות תקינות הן תנאי הכרחי לבריאות טובה

מהי התרופה המסוכנת ביותר וגם הנפוצה ביותר?

אם אשאל אתכם מהם התרופות שנצרכות על ידי הציבור בארץ באופן קבוע ויומיומי בכמות הגדולה ביותר, בוודאי תענו לי שאילו תרופות לטיפול בסוכרת או להורדת לחץ דם. בפועל כדורים להורדת החומציות בקיבה הם הכדורים הנפוצים ביותר. תרופות כגון אומפרדקס, לוסק, לנטון, נקסיום , זאנטק, פמוטידין, טאמס ודומיהם נצרכות תדיר על ידי חלק גדול מהאוכלוסיה באופן יומיומי. הרופאים לא מהססים לרשום למטופלים כדורים אילו ללא הבחנה, גם אם המטופל רק מתלונן על צרבת קלה, או על אי נוחות אחרי האוכל. מעבר לכך, למרות שיש הרבה אנשים שנרתעים מלקחת תרופות כאלו ואחרות הרי שכדור קטן להורדת חומציות הקיבה לא נתפס בעיניהם כמשהו בעייתי. במאמר הזה אני רוצה להסביר לכם למה הכדור התמים הזה, שלכאורה רק משמש לטיפול נגד צרבות או החזר ושטי (ריפלוקס) הוא לא כל כך תמים, אלא גורם לכם נזק רב. אני רוצה לפתוח בהסבר קצר על תפקיד חומצת הקיבה בתהליך העיכול. כידוע המזון שלנו מורכב מפחמימות, חלבונים ושומנים. כל אב מזון מתעכל בצורה אחרת ובמקום אחר במערכת העיכול ודורש תנאים מסוימים לעיכול מיטבי. פחמימות צריכות סביבה בסיסית, ולכן העיכול שלהם נעשה בעיקר בפה, ובמעי הדק. עיכול הפחמימות מתחיל כבר בפה. הרוק שלנו, שהוא בסיסי, מפריש אנזימים שמתחילים לעכל את הפחמימה. חלבונ ים לעומת זאת, צריכים סביבת עיכול חומצית ולכן עיקר העיכול שלהם נעשה בקיבה. הסביבה בקיבה היא חומצית מאוד, והיא זאת שגורמת לעיכול החלבונים. דמיינו את החלבון כשרשרת ארוכה מאוד של חרוזים בכל מיני צבעים, שנמצאת במצב מקופל ומסובך, העיכול פותח את הקיפולים והקשרים בשלב הראשון, ובשלב השני הוא מפריד את החרוזים אחד מהשני. תוצר העיכול התקין הם חרוזים בודדים, שנקראים חומצות אמינו. החומצות הללו נספגות במעי הדק שלנו. נחזור לבעיה שלנו. נהוג לחשוב שלאנשים שסובלים מצרבות או ריפלוקס יש עודף חומציות בקיבה ולכן החומציות הזו עולה במעלה הושט וגורמת לכך. האמת היא שרוב האנשים שחווים תופעות של צרבות או ריפלוקס סובלים דווקא מתת חומציות בקיבה! במיוחד אנשים מבוגרים. הקיבה שלהם לא מפרישה מספיק חומצה או שרמת הpH של החומצה גבוה, כלומר החומצה לא חומצית מספיק. בואו ננתח את המצב. כאשר יש יתר חומציות המצב ברור. עודף החומצה עולה במעלה הקיבה והושט וגורם לצרבת או לריפלוקס. אולם, מה קורה במקרה של תת חומציות? ובכן במקרה של תת חומציות בקיבה האוכל לא מתעכל כמו שצריך. לכן, הוא עובר לאט יותר לתחנה הבאה (התריסריון), נשאר זמן רב יותר בקיבה והוא גם יכול לתסוס. כל הבלאגן הזה גורם לאוכל ולחומצת הקיבה לעלות למעלה ואנו נרגיש צרבת או ריפלוקס. לכן מתן כדור לדיכוי החומציות בקיבה אמנם יעזור לנו לדכא את החומציות ואת הצרבת. אולם באופן אירוני, במקרה הזה אנחנו צריכים דווקא יותר חומצה בקיבה ולא פחות! אנחנו אכן נרגיש טוב יותר בטווח הזמן המידי, אולם הכדור רק יפגע בעיכול שלנו ולא ישפר אותו, ואף יחמיר את הבעיה בטווח הרחוק. איך נדע אם אנו סובלים מעודף חומציות או מתת חומציות? הקיבה מפרישה חומצה אפילו כשלא אכלנו, כאשר אנחנו רעבים או אפילו למראה אוכל. לכן, אם אנחנו מרגישים את הצרבות על בטן ריקה רוב הסיכויים שהבעיה היא עודף חומציות. לעומת זאת אם התחושה מופיעה אחרי האוכל רוב הסיכויים שזו תת חומציות, כוון שהתופעה מצביעה על עיכול לא טוב של המזון. כעת, ברצוני להסביר על ההשלכות של הפגיעה בעיכול ולדבר על הנזקים הנוספים של הכדור. פגיעה בעיכול משמעותה ספיגה פחות טובה של רכיבים תזונתיים מהאוכל. מעבר לחשיבות של אכילה בריאה, יש חשיבות לא פחותה לספיגה טובה של רכיבים תזונתיים מהאוכל. לכן למשל נעדיף לאכול קטניות מונבטות על פני לא מונבטות וכדומה. כאשר אנו נוטלים כדור להורדת החומציות, העיכול שלנו נפגע באופן יומיומי ואתו הספיגה. אנו יכולים להגיע בקלות למצב של חוסרים תזונתיים למרות שאכלנו בריא! בנוסף, חלק מהויטמינים והמינרלים שבמזון קשורים למולקולת חלבון וכדי להשתמש בהם הגוף צריך להפריד בינם לבין החלבון. כאשר רמת החומציות נמוכה, חלק ממולקולות החלבון לא מופרדות ולכן הגוף לא יכול להשתמש ברכיבים התזונתיים הללו וזה גורם לחוסר בויטמינים ומינרלים בגוף . דבר נוסף, כאשר האוכל, ובמיוחד החלבון, לא מתעכל כמו שצריך בקיבה, הוא עובר לתחנה הבאה לא מעוכל. החלבון אמור להגיע למעי הדק מפורק לגמרי, בצורה של חומצות אמינו, כלומר כחרוזים בודדים. אולם בגלל הפגיעה בעיכול הוא מגיע לפעמים כשרשרת קצרה של כמה חרוזים מחוברים. בשפה מקצועית השרשרת הזו נקראת פפטיד. הפפטידים לא יכולים להיספג במעי והגוף לא יכול להשתמש בהם. אולם, במקרה שאנו סובלים גם ממעי דליף, הפפטידים הללו כן יצליחו לעבור דרך המעי ולהגיע למחזור הדם. במקרה הזה הם יכולים לגרום לנו לפתח אלרגיה למזונות שונים, ותופעות שונות כגון מעי רגיז, נפיחות וכדומה. הנה רק מקצת מנזקי הכדורים להורדת חומציות בקיבה: 1)הכדורים גורמים לחוסר בויטמין A, שעוזר לראיה, למניעת סרטן ועוד. ולחוסר בביוטין (B7). שעוזר למראה העור, מונע נשירת שיער, מאזן כולסטרול וסוכר, ועוד. 2)הכדורים עלולים לגרום לחוסר בסי דן ולכן להתפתחות של אוסתיאופורוזיס. 3)הכדורים גורמים לחוסר בחומצה פולית, ברזל וויטמין B12, שיכול לגרום לטרשת עורקים, סרטן צוואר הרחם, דיכאון, עצבנות, עייפות, בעיות נוירולוגיות, אנמיה ועוד.. 4)הכדורים גורמים לחוסר במגנזיום שיכול להוביל לעליה בלחץ דם, לדיכאון, הפרעות קשב וריכוז, והתכווצויות שרירים. 5)הכדורים גורמים לחוסר במלטונין שמוביל לנדודי שינה או שינה לא טובה ולעליה בסיכון לחלות בסרטן השד או הערמונית. 6)הכדורים גורמים לחוסר בסלניום, שיכול לגרום לבעיה בבלוטת התריס ולהתפתחות של תת פעילות או יתר פעילות של הבלוטה, בשילוב העלאת רמת הנוגדנים לבלוטה (מחלת השימוטו או גרייבס). 7)מחקרים שנעשו מראים שלקיחת תרופות סותרי חומצה במשך זמן רב מעלים את הסיכון לדמנציה. 8) הורדת רמת החומציות יכולה לגרום לשגשוג של חידק ההליקובקטר הפילורי בקיבה, שיכול לגרום לכיב קיבה ואף לסרטן בקיבה. בנוסף, חומציות הקיבה היא קו ההגנה הראשון שלנו מפני חיידקים במזון שלא מסוגלים לשרוד את החומציות הגבוהה בקיבה. כאשר החומציות נפגעת חלק מהחיידקים יצליח לעבור הלאה וזה פוטנציאל למחלות ולבעיות עיכול. בקיצור, אין כמעט בעיה רפואית שאי אפשר להאשים בה את הכדור התמים הזה… עוד נקודה חשובה שברצוני להדגיש: לאחרונה אנו רואים יותר ויותר אנשים שעוברים ניתוח לקיצור קיבה ומשילים ממשקלם עשרות קילוגרמים. ניתוח קיצור קיבה על סוגיו השונים נראה לנו כמו הוקוס פוקוס או קיצור דרך להרזיה. בפועל אחד מתופעות הלוואי הפחות מדוברות של הניתוח הזה (מעבר לסיכונים כמו בכל ניתוח רגיל) היא תפקוד לקוי של הקיבה. חומציות הקיבה נפגעת ואיתה גם איכות העיכול, וכל הסיכונים שפירטתי לעיל שנובעים מנטילת כדורים להורדת חומצת הקיבה קיימים גם כן לאחר ניתוח לקיצור קיבה. אז מה לעשות כדי להתמודד עם הצרבות ולהיגמל מהכדורים? 1)להפסיק לעשן ולהפסיק לשתות קפה. הניקוטין מגרה את

איך לקרוא כתבות בריאות בעין ביקורתית כדי שלא יעבדו עליכם?

את המאמר הזה אני כותב כי פנו אלי בשבוע האחרון כמה אנשים ששאלו אותי האם קראתי את הכתבה בעיתון הארץ על הלחם. הכתבה מביאה מחקר שנעשה במכון ויצמן. זוהי הכותרת בעיתון(או באתר) הארץ: חוקרי מכון וייצמן: לחם בריאות לא בריא לכולם מחקר חדש גילה כי הלחם הלבן מושמץ ללא סיבה: תגובת מערכת העיכול לסוג הלחם היא אישית, ובחצי מהמקרים אף נטתה לרעת לחם הבריאות. אז מה עומד מאחורי ההבדלים? אם מעניין אתכם לקרוא את הכתבה בשלמותה הנה הקישור לכתבה עיתון הארץ אינו עיתון "לכל אחד", כי הרי הוא "עיתון לאנשים חושבים" ולא לכולם יש יכולת, זמן או חשק לחשוב. ללא קשר לנטייה הפוליטית של העיתון, הכתבות שמתפרסמות בו בנושאי בריאות הן ברמה גבוהה פי כמה מאשר בכל עיתון אחר. גם הכתבה הזו ארוכה ומפורטת ואפילו מסבירה בפירוט את הניסוי שנעשה במחקר ואת מסקנות החוקרים. הכתבה הזו עשתה הד מאוד גדול בקרב הציבור, כי זו כתבה "שוברת מיתוסים" לכאורה. ושוברת אותם לצד הטוב. כלומר, כולם יודעים שלחם מלא בריא הרבה יותר מלחם לבן (אולם טעים הרבה פחות…), והנה באה כתבה שטוענת שזה לא נכון. ולמה זה כל כך חשוב ? כי עכשיו אתם יכולים להפסיק לאכול לחם מלא, ולחזור ללחם הלבן, הלחמניות והפיתות הטעימות שהייתם אוכלים פעם. או אם אתם גם ככה אוכלים את כל זה, עכשיו אפשר לעשות זאת ללא נקיפות מצפון. אני בטוח שרוב האנשים לא קראו את הכתבה, אלא רק את הכותרת שלה, או שהם שמעו על הכתבה מאנשים אחרים שקראו אותה, או שקראו רק את הכותרת שלה. כאן מתחילה הבעיה. למה? כי מסקנות הכתבה לא דומות למה שכתוב בכותרת. מי שטרח לקרוא את הכתבה מצא בסופה משפט שנאמר על ידי החוקרים ש "אין להסיק שהמחמצת חסרת ערך בריאותי או זהה ללחם לבן". כלומר הכותרת סותרת את מסקנות המאמר. מסקנות המאמר לא טוענות שאין הבדל בין לחם מלא ללחם לבן, בניגוד לכותרת שטוענת ש"הלחם הלבן מושמץ ללא סיבה". השאלה המתבקשת היא למה והתשובה ברורה מאליה. כיום בעידן הרייטינג ובעידן סף הגירוי הגבוה של הקוראים, חייבים כותרת חזקה, כזו שתמשוך את הקוראים לקרוא, גם אם הכותרת לא אומרת את כל האמת. אני מודה שגם אני מנסה לתת למיילים שאני שולח לכם כותרת שתמשוך את העין ותגרום לאחוזי פתיחה גבוהים של המייל. אולם אני, בניגוד לעיתון, לא כותב מסקנות מוטעות שעלולות להשפיע לרעה על הבריאות שלכם. כעת, ברצוני לנתח בקיצור נמרץ את הכתבה, שנראית לכאורה מאוד רצינית ומבוססת. גם מי שקרא את הכתבה עד הסוף והבין את מסקנות החוקרים צריך להבין האם המחקר שנעשה הוא אמין. האם הוא עומד בסטנדרטים מקצועיים, וחשוב מכל, האם המסקנות שלו נכונות . אתאר את הניסוי בקצרה: החוקרים לקחו 20 איש, שאוכלים לחם באופן קבוע והוא מהווה כ10% מסך צריכת הקלוריות היומית שלהם וחילקו אותם ל2 קבוצות. לפני תחילת הניסוי החוקרים לקחו בדיקות דם מקיפות מכל אחד וגם עשו מיפוי מלא של חיידקי המעי שלהם (עוד על חיידקי המעי ואיך לשפר את פלורת המעי שלנו תוכלו לקרוא במאמר שכתבתי על החיידקים כאן) . קבוצה אחת אכלה לחם לבן במשך שבוע, והשניה אכלה לחם מחמצת מחיטה מלאה במשך שבוע. החוקרים העלו את כמות הלחם בתפריט של המשתתפים ל 25% מסך הקלוריות. כעבור שבוע המשתתפים חזרו לשיגרת יומם ולתפריט הרגיל שלהם למשך שבועיים. אחרי שבועיים הם חזרו לניסוי, כאשר הקבוצה שאכלה לחם לבן עברה לאכול לחם מחמצת מחיטה מלאה והקבוצה שאכלה לחם מחמצת מחיטה מלאה עברה לאכול לחם לבן. במשך כל זמן הניסוי המשתתפים חוברו למכשירי מדידה ואיסוף נתונים, שעקבו אחר שינויים ברמות הסוכר, סידן, ברזל, מגנזיום, שומן, רמות הכולסטרול ואנזימי הכליות והכבד. כמו כן, נבדקו סימנים לדלקת ונזק לרקמות, ונבדק גם הרכב חיידקי המעי של המשתתפים לפני המחקר, במהלכו ובסיומו. תוצאות המחקר היו מפתיעות לכאורה, הממצא המפתיע הראשון הראה שלחלק מהמטופלים הלחם הלבן העלה את הסוכר בדם במהירות גבוהה יותר מאשר הלחם מחיטה מלאה, כפי שהיינו מצפים שיקרה, אולם לחלקם דווקא הלחם המלא העלה את רמת הסוכר מהר יותר מאשר הלחם הלבן. הממצא המפתיע השני הראה שלא היתה השפעה שונה על בדיקות הדם והפרמטרים האחרים שנמדדו בין 2 התקופות של כל משתתף, כלומר אכילת לחם לבן לא החמירה או שיפרה את המדדים יותר מאכילת לחם מלא. כאשר קוראים את הכתבה בעיון מבינים שחלק ממסקנות המחקר הן חשובות מאוד! החוקרים מדגישים שיש קשר בין פלורת המעיים של כל משתתף לבין התגובה שלו לסוגי הלחמים, ולתגובה שלו ללחם באופן כללי. כלומר המחקר הראה שיש אנשים שגופם מגיב טוב יותר ללחם וכאלו שפחות. החוקרים יכלו לנבא על פי ניתוח פלורת המעי (בשפה מקצועית זה נקרא מיקרוביום) של כל משתתף איך הוא יגיב לכל אחד מהלחמים. החוקרים טוענים שבאותה צורה הם יוכלו לנבא תגובה לכל סוג מזון שנבחר! בהנחה שזה נכון, זוהי גולת הכותרת של המחקר וכמובן שזו תיאוריה פורצת דרך. דמיינו לעצמכם שאתם הולכים לרופא המשפחה, נותנים דגימת צואה וכעבור כמה ימים אתם מקבלים דוח מפורט שאומר לכם אילו מאכלים מעלים לכם את הסוכר ואילו לא. מאילו מאכלים אתם יכולים לספוג רכיבים תזונתיים בקלות יותר ממאכלים אחרים, ואילו מאכלים יגרמו לכם לעייפות או דווקא לעלייה באנרגיה. האם עדיף לכם לאכול אבטיח או מלון? אפרסק או משמש? חומוס או עדשים ירוקות? אגוזי מלך או אגוזי פקאן? אין ספק שזה יגרום לפריצת דרך רצינית ולשיפור דרמטי של בריאות האוכלוסייה. עכשיו, אחרי שסיימנו לפנטז ולהתרגש, חיזרו לכותרת של המאמר ונסו להבין מה הקשר בינה לבין כל זה… אבל, למחקר יש גם בעיות רבות מאוד שמערערות את אמינותו, בואו נעבור עליהן: בניסוי השתתפו סך הכל 20 איש. האם זה מספיק כדי להגיע למסקנות כאלה מרחיקות לכת רק על סמך 20 איש? מה היה המצב הבריאותי של כל אחד מהמשתתפים? האם כולם היו בעלי בריאות דומה פחות או יותר?זה לא ידוע, או לפחות לא הוסבר בכתבה וזה יכול להשפיע על התוצאות. בניסוי כל משתתף הגדיל את צריכת הלחם שלו באופן משמעותי, כלומר זו תזונה שהוא לא רגיל אליה, אלא תזונה שלמעשה "מעמיסה" עליו לחם, האם זה מצב טבעי ונורמלי? לא! אולי השינוי הזה הוציא חלק מהאנשים מאיזון וגרם להם להגיב בצורה אחרת מאשר אם היו אוכלים את אותה כמות לחם שהם רגילים אליה בדרך כלל. כל משתתף אכל מכל סוג לחם רק שבוע אחד ברצף, האם זה מספיק כדי לראות הבדל בין 2 הלחמים? לא. האם זה מספיק כדי לראות הבדל בהתפתחות מחלות כרוניות שדורשות שנים של אכילה לא נכונה כדי לפרוץ? לא החוקרים לא התעכבו על יתרונות אחרים של לחם מלא על

איך לשפר את בריאותכם בכמה צעדים פשוטים

מטרת המאמר הזה היא לתת לכם כלים להבין האם אתם בריאים, האם אתם מעריכים נכון את מידת הבריאות שלכם, האם יש מה לעשות כדי לשפר את בריאותכם ואם כן, מהי הדרך הנכונה לעשות זאת. אני מניח שהאוכלוסייה היא מגוונת מאוד, וההבנה של מהי בריאות שונה בין אדם לאדם. כל אחד מאתנו תופס את בריאותו בצורה שונה. אם ניקח 2 אנשים בעלי אותם נתונים ונשאל אותם האם הם בריאים לא בטוח שנקבל אותה תשובה. יכול להיות שהאחד מחשיב את עצמו כאדם בריא ואילו השני חושב שיש לו מה לשפר, וזאת למרות ששניהם באותו מצב בריאותי. לכן הצעד הראשון בשיפור הבריאות שלכם היא להבין מה מצבכם הבריאותי האמתי והאם יש מה לשפר . מוכנים? בואו נתחיל: על פי האבחנה שלי, האוכלוסייה מתחלקת לכמה קבוצות: 1)קבוצת "הבריאים באמת". אילו שמרגישים טוב, בעלי משקל תקין, ללא מחלות כרוניות, לא לוקחים כדורים בכלל (ולא משנה בני כמה הם!). אם אתם שייכים לקבוצה הזו אני מברך אתכם! המאמר אמנם לא בשבילכם, אבל אני בטוח שאתם תמשיכו לקרוא עד הסוף, כי אתם אוהבים ללמוד דברים חדשים בנושאי בריאות וגם כי יש אנשים במעגל הקרוב שלכם שלא נמצא בקבוצה הזו, ואתם מחפשים דרכים לעזור להם. מכם אני מבקש, שתפו את המאמר לכמה שיותר אנשים. 2)קבוצת "הבריאים לכאורה". אילו שחושבים שהם בריאים אבל הם לא לגמרי בריאים. למי אני מתכוון? אנשים עם בעיות בריאות שונות ועודף משקל לא גדול, שמייחסים את בעיות הבריאות ואת הירידה בתפקוד שלהם לגיל. לדעתם ככל שמתבגרים יש לגיטימציה לעליה במשקל ולכך שמערכות שונות בגוף עובדות פחות טוב. האם זה נכון? ברוב המקרים לא. אמנם יש מערכות בגוף שאכן מתפקדות פחות טוב עם הגיל, אולם חלק גדול לא אמורות להשתנות. אני ארחיב על כך בהמשך. לקבוצה הזו שייכים גם אילו שלוקחים תרופות למחלות כרוניות אבל חושבים שזה תקין כי הם "מאוזנים עם התרופות". בהמשך אסביר למה החשיבה הזאת שגויה מיסודה ואף מסוכנת. האנשים הללו בסך הכל מרוצים מהבריאות שלהם, שלא בצדק. אותם אנשים יכולים לשפר את בריאותם בצורה משמעותית, אולם חסרה להם המודעות לכך שזה אפשרי. אם אתם שייכים לקבוצה זו, המשיכו לקרוא עד הסוף, המאמר יפתח לכם אופקים חדשים. 3)קבוצת "המשקיעים המתוסכלים והסקפטים". אילו שיודעים שהם לא לגמרי בריאים אבל לא יודעים איך לפתור את זה. לקבוצה הזו שייכים אנשים שעושים הכל נכון, או ליתר דיוק חושבים שהם עושים הכל נכון, אולם התוצאות לא תואמות את המאמצים. הם סובלים ממחלות כרוניות, ממשקל עודף או מבעיות בריאות אחרות. חלקם ניסו לפתור את הבעיות אצל מטפלים בגישות שונות, ללא הצלחה. התקווה לשינוי התחלפה אצלם בסקפטיות. הם כבר לא מאמינים לאף אחד שיפתור להם את הבעיה. "הייתי אצל כל כך הרבה מטפלים שלא עזרו לי, למה שאתה תצליח?" זו המנטרה שלהם. חלקם גם מייחס את ההתדרדרות במצב הבריאותי לגיל. אם אתם שייכים לקבוצה הזו, אל תפסיקו לקרוא בשום אופן, אתם הולכים לקבל כאן ידע שיעזור לכם מאוד. 4)קבוצת "הבריאים בפוטנציה". אילו שיודעים שהם לא לגמרי בריאים אבל גם יודעים למה. "הם יודעים מה צריך לעשות אבל לא עושים זאת". ברגע שיחליטו לקום מהספה ולפעול , הם יהיו בריאים כמו שור. חלקם מעיד על עצמו שאין לו משמעת עצמית ושהוא "לא בנוי לדיאטות". אם אתם שייכים לקבוצה הזו אז יש לי חדשות בשבילכם. ככל שהזמן עובר, קשה יותר לתקן. כל יום שעובר ואתם רובצים על הספה עם קערת הרוגלעךשטוחיםפופקורןלחם לבן (מחק את המיותר) רק יקשה עליכם בעתיד אם וכאשר תחליטו לקום מהספה. בנוסף, למרות שאתם חושבים שאתם יודעים מה לעשות זה לא בהכרח נכון. יש סיכוי לא קטן שכשתחליטו לקום מהספה אתם תמצאו את עצמכם בקבוצת "המשקיעים המתוסכלים והסקפטים", שמנסים להבריא אבל לא מצליחים. אם אתם שייכים לקבוצה הזו, כנראה שהמאמר לא יתרום לכם כרגע, כי חסרה לכם מודעות או רצון לשינוי, אולם אני ממליץ לכם לתייק את המאמר הזה כי ביום שתחליטו לקום מהספה הוא יכול לעזור לכם להבריא מבלי לבקר קודם בקבוצת "המשקיעים". סטטיסטית, הטריגר שלכם לקום מהספה ולעשות מעשה יהיה לצערי אירוע לא נעים שתעברו ושיטלטל אתכם. זה חבל וזה מיותר, אבל כרגע אין לי או לסובבים אתכם מה לעשות. השינוי צריך להגיע מכם. אם העגל לא רוצה לינוק לא יעזור כמה הפרה רוצה להניק. 5)קבוצת " חסרי המודעות הטוטלית". הם אוכלים מה שיש בסופר, לוקחים תרופות "כי ככה הרופא אמר להם" ובטוחים שכל הבעיות שלהם נובעות מהגיל ושאין מה לעשות. שינוי התזונה הפשוט ביותר, כגון ויתור על מוצרי חלב או על לחם לבן נראה להם לא ישים ולא הגיוני. הם לא מבינים ולא מאמינים בקשר בין תזונה לבריאות, בין היתר גם כי הרופא שלהם לא מאמין בזה. אם אתם שייכים לקבוצה הזו אתם חייבים להתעורר ומהר! אני מקווה שהמאמר הזה יהיה הצעד הראשון שלכם. אז אחרי שחילקנו אתכם לקבוצות, אני אדבר על כמה נושאים חשובים שיתנו לכם אינדיקציה לגבי רמת הבריאות שלכם ויעזרו לכם לשפר אותה. ראשית, אילו פרמטרים מושפעים מהגיל שלנו ואילו לא? באופן כללי, הגוף שלנו הולך ומזדקן ולכן דברים שהתמודדנו איתם בקלות פעם קשים לנו היום יותר. אחת הסיבות היא השחיקה של מנגנונים מסוימים, וגם עודף רעלים שהולך ומצטבר בגוף וגדל עם השנים. הדוגמא הברורה ביותר היא צפיפות העצם שלנו. צפיפות העצם יורדת עם השנים, וזה בהחלט פרמטר שתלוי בגיל. לא ארחיב על כך כאן אבל צפיפות העצם מושפעת לטובה מהורמוני גדילה שפעילים בגופנו כשאנחנו צעירים. לעומת זאת לחץ הדם שלנו או הכולסטרול אינם תלויים בגיל. האמירה "לחץ הדם שלי תקין ביחס לגיל" אינה נכונה. לחץ הדם שלנו תלוי בניקיון העורקים וגמישותם ובסמיכות הדם. תזונה נכונה תוריד את כמות הכולסטרול הכללי, תגרום לכולסטרול לא לשקוע בעורקים שלנו ותגרום לדם להיות דליל יותר. פעילות גופנית תעלה את רמת הכולסטרול הטוב שמנקה את העורקים ותשאיר אותם פתוחים וגמישים. מידי פעם אפשר גם לעשות ניקוי רעלים יזום שישפר עוד יותר את המצב. טיפלתי בלא מעט אנשים שבעזרת אורח חיים נכון ותזונה בריאה הורידו את לחץ הדם שלהם ואת הכולסטרול לרמות תקינות לחלוטין, ללא קשר לגיל שלהם. עוד פרמטר שלא צריך להשתנות כמעט הוא המשקל שלנו. מטופלים אומרים לי שבגיל 50/60/70 הם אינם צריכים לשקול כמו בגיל 20. האמירה הזו נכונה אבל דוקא בכיוון ההפוך… הרי בגיל מבוגר צפיפות העצם יורדת ולכן משקל השלד יורד. לאור זאת אנו צריכים לשקול פחות מאשר בגיל צעיר. בגלל ירידה בצפיפות העצם וירידה במסת השריר, הפעילות הגופנית להגדלת מסת שריר חשובה במיוחד ככל שמתבגרים. עלייה במסת השריר גם תשמור על צפיפות העצם, גם תמנע את איבוד הגובה שקורה

הכל על בלוטת התריס

בלוטת התריס היא ה"רמטכל" של גופינו. היא זאת שאחראית על קצב חילוף החומרים שלנו, ולכן יש לה השפעה על היכולת שלנו להגיע למשקל תקין. היא קובעת במידה רבה האם נרגיש עייפים או מלאי מרץ, אם נהיה בריאים או חולים, אם נסבול מקור או מחום, ועוד. בעיה בתפקוד בלוטת התריס יכולה לגרום לשלל בעיות ותסמינים, אפרט את הבולטים שבהם: -עייפות או חולשה -עליה במשקל או קושי לרדת במשקל -כאבי שרירים -נשירת שיער ושיער יבש -אגירת נוזלים -תסמונת קדם וסתית -בעיות שינה -מיגרנות -קשיי ריכוז -עצירות -דיכאון -כולסטרול גבוה -הקרחה בשליש החיצוני של הגבות -רגישות מוגברת לקור -בריחת סידן -ברזל נמוך בעיות בבלוטה נחלקות לתת פעילות וליתר פעילות. מעל 90% מהבעיות בבלוטה הן בעיות של תת פעילות. כמו כן מעל 90% מהסובלים מבעיה בבלוטה הן נשים. לכן במאמר הזה אתייחס בעיקר לתת פעילות של הבלוטה, ואפנה לקוראות בלשון נקבה. הבעיה העיקרית בתפקוד לקוי של בלוטת התריס הוא אבחון לקוי של המערכת הרפואית שנובעת בעיקר מ"חסכון" בבדיקות. על מנת להבין טוב יותר על מה אני מדבר אני מבקש להסביר את מנגנון הפעילות של הבלוטה ואת הסיבות לשיבוש בפעילות שלה. אעשה זאת באופן הכי תמציתי וברור כדי לא להכניס את הקוראות לעודף מידע, אך אסביר זאת בצורה הכי טובה על מנת שתבינו איפה הבעיה ואיך לטפל בה. אז ככה, התפקיד של בלוטת התריס שלנו הוא לייצר שני סוגים של הורמוני תריס – T4 ו T3. כ90 אחוז מהייצור הוא של T4 והשאר של T3 כמות ההורמונים שבלוטת התריס מייצרת מווסת על ידי בלוטת יותרת המוח. בלוטת יותרת המוח מייצרת הורמון שמגרה את בלוטת התריס לעבוד. ההורמון נקרא בעברית "הורמון מגרה בלוטת התריס", ובאנגלית Thyroid Stimulating Hormone או בקיצור TSH. כמות הTSH שבלוטת יותרת המוח מייצרת נקבע על ידי פידבק מבלוטת התריס. כלומר, יש יחסי גומלין דו צדדיים בין 2 הבלוטות הללו. בלוטת יותרת המוח מייצרת TSH, שמגרה את בלוטת התריס לייצר הורמוני תריס. ייצור הורמוני התריס שולח משוב לבלוטת יותרת המוח שמראה לה שרמתם בדם תקינה וכך בלוטת יותרת המוח יודעת לווסת את ייצור הTSH. את רמת הTSH בדם ניתן לבדוק בבדיקות דם פשוטה. בדיקת TSH היא הבדיקה הראשונה שרופא המשפחה ייתן לכן לעשות אם יש חשש לתת פעילות של הבלוטה. ככל שרמת הTSH בדם גבוהה יותר, זה מעיד על כך שבלוטת התריס שלנו "עצלנית" יותר. למה? אסביר זאת בעזרת דוגמא מאתר בניה. ככל שהפועלים עצלנים יותר, כך מפקח הבניה צריך לבקר יותר באתר ו"לשבת להם על הראש" שיעבדו, וההיפך, ככל שהפועלים חרוצים יותר הוא יכול להרשות לעצמו לבקר פחות באתר. על אותו המשקל, ככל שבלוטת התריס "עצלנית" יותר, כך בלוטת יותרת המוח צריכה ליצר יותר TSH כדי "לגרות" אותה לעבוד. הבעיה היא שלפעמים בדיקת הTSH יוצאת תקינה, למרות שיש בעיה בבלוטה, אולם הרופא מסרב לתת עוד בדיקות שתעזור למצוא את הבעיה בטענה ש"אם הTSH תקין, זאת אומרת שאין בעיה". זו אמירה לא נכונה, וכבר אסביר מדוע. השלב הבא, לאחר שבלוטת התריס יצרה את ההורמון T4 , שהוא רוב התוצר שלה, הוא להפוך את ההורמון לצורתו הפעילה. אסביר במה מדובר. חומרים רבים בגוף מאוחסנים בצורתם הלא פעילה. זו צורה שבה הגוף "שומר" אותם במחסנים שלו. כאשר הגוף צריך להשתמש בחומר, הוא שולף אותו מהמחסן, ממיר אותו לצורה הפעילה ואז משתמש בו. אפשר להקביל את זה לאחסון אוכל. אנחנו קונים כמה תפוזים מהסופר, הם נמצאים בצורתם הלא פעילה, כלומר שמורים בתוך הקליפה. במצב הזה אי אפשר להשתמש בהם (כלומר לאכול אותם). כדי להשתמש בתפוזים, צריך להעביר אותם לצורה הפעילה שלהם, דהיינו לקלף להם את הקליפה, ורק אחרי קילוף הקליפה הם מוכנים לשימוש. מובן שכשהבאנו את התפוזים מהסופר, נניח אותם בקערה כאשר הם לא מקולפים, ונקלף רק לפני האכילה. לא נקלף את כל התפוזים ורק אז נניח אותם בקערה כיוון שהם יתקלקלו מהר מאוד. באותו אופן, בלוטת התריס שלנו מייצרת את ההורמון T4 , שהיא הצורה הלא פעילה של ההורמון. כדי שהגוף יוכל להשתמש בהורמוני התריס הוא צריך להפוך אותם לצורה הפעילה שנקראת T3 T3 הוא ההורמון הפעיל שלמעשה מבצע בתאים את כל התפקידים המיוחסים לבלוטת התריס. בשורה התחתונה: כדי שנרגיש טוב אנחנו צריכים רמה אופטימאלית של הורמוני 3T בגוף. כפי שראינו יש כמה שלבים עד שנוצר T3 ובכל שלב משהו יכול להשתבש, בואו נבין לעומק מה יכול להשתבש ובאיזה שלב: 1)המקרה הקלאסי של תת פעילות בלוטת התריס – בלוטת התריס לא מייצרת מספיק T4 ו 3T, במצב כזה כפי שהסברתי קודם, רמת הTSH עולה. מה הגבול העליון של הTSH בבדיקות דם שמצביע על בעיה? ובכן, על פי קופות החולים, הגבול העליון הוא בערך 4.8 (משתנה מעט בין קופה לקופה) . אולם הערך הזה אינו אופטימאלי! למעשה אם רמת הTSH שלכם גבוהה מ2, זה מראה על תחילתה של בעיה. הרבה נשים לא מאובחנות בבעיה של תת פעילות כיוון שעל פי טווחי קופת החולים הTSH שלהן בתוך הטווח, אולם בפועל כבר יש תת פעילות של הבלוטה. זה מקרה קלאסי של "תת פעילות סמויה" של הבלוטה. כלומר אף רופא לא ייתן לכן תרופה במצב כזה, אולם הבלוטה לא מתפקדת במאה אחוז, ולכן אתן יכולות לחוות סימפטומים של תת פעילות למרות שלכאורה הבדיקות שלכן בתוך הטווח. זה מצב מתסכל ביותר.. 2) כפי שכבר ציינתי. גם אם הTSH תקין, זה לא אומר שהכול תקין. יכול להיות ש"מפקח הבניה" מועל בתפקידו. כלומר בלוטת יותרת המוח לא עובדת כמו שצריך ולא מפרישה מספיק TSH כדי לגרות את בלוטת התריס לעבוד. כלומר יש לנו כאן תת פעילות של בלוטת יותרת המוח ולא של בלוטת התריס. מה יקרה במצב כזה? רמת הTSH תהיה תקינה, אפילו עם נטייה לערך נמוך, וזה יגרום לגירוי מופחת של בלוטת התריס. בעקבות זאת בלוטת התריס תייצר פחות הורמוני תריס ואתן תחוו תסמינים של תת פעילות של בלוטת התריס. במקרה כזה, אם תעשו בדיקת דם לTSH , הוא יהיה תקין ואפילו נמוך, אבל מדדי ה4T ו 3T יהיו נמוכים. באופן תיאורטי יכול להיות שלבלוטת התריס יש פוטנציאל לעבוד באופן תקין, אולם היא לא מקבלת מספיק גירוי ולכן היא לא מייצרת מספיק הורמוני תריס. בשורה התחתונה, אתן תחוו סימפטומים של תת פעילות בלוטת התריס, אולם כיוון שהTSH יצא תקין בבדיקה הרופא לא יתייחס לזה. 3) כאמור, הבנו שמה שחשוב בשורה התחתונה זה כמות ה T3 בדם ולא כמות ה T4 . אמרנו שהבלוטה מייצרת מעט 3T, ואכן רוב ה3T בגוף מגיע מהמרה של 4T ל3T. יכול לקרות מצב שהבלוטה מייצרת מספיק T4 ו 3T ואז הTSH והT4 תקינים בבדיקות, אולם

זהירות חיידקים?

אתם שומעים בוודאי מידי פעם על חשיבות החיידקים הפרוביוטיים לבריאותנו. אנחנו יודעים שבכל פעם שאנחנו נאלצים לקחת אנטיביוטיקה, כדאי לאזן זאת עם פרוביוטיקה כדי לשקם את מאזן החיידקים "הטובים" בגוף. מי הם החיידקים הטובים שלנו? בואו נכיר אותם לעומק. הנה כמה עובדות מעניינות: מה יש לנו בגוף יותר, תאים או חיידקים? כמות החיידקים בגוף גדולה מכמות התאים פי 10 בערך. יש לנו בגוף עשרות אלפי זנים של חיידקים שונים. משקלם הכולל של כל החיידקים בגוף שלנו הוא כ2-3 קילוגרם! הם קובעים את קצב חילוף החומרים שלנו, האם נהיה שמנים או רזים. חוסר איזון בחיידקים מקושר גם לסרטן, סוכרת, אוטיזם ועוד. הם הקו הראשון של מערכת החיסון שלנו. כיוון שכל חיידק זר שנכנס לגוף מפר את האיזון, החיידקים הטובים נלחמים בו כדי שלא יתרבה. כמו שכולנו מכירים את פרויקט מיפוי הגנום האנושי(הDNA), יש גם פרויקט מקביל של מיפוי המיקרוביום האנושי. כדי להיות בריאים אנחנו צריכים שהחיידקים בגופינו, ובעיקר במערכת העיכול יהיו באיזון. במאמר מוסגר אציין שלא את כל החיידקים ניתן לסווג ל"טובים" או "רעים". יש חיידקים שנמצאים בגוף של כל אחד מאתנו בכמות מסוימת שמועילה לנו, אולם ברגע שהם יוצאים מאיזון ומתרבים, הם גורמים לנו לסימפטומים לא נעימים ואף לנזקים. הדוגמא הנפוצה ביותר היא חיידק ההליקובקטר הפילורי "הידוע לשמצה". ההליקובקטר מצוי אצל כולנו בקיבה, ובשגרה הוא עוזר לנו, אולם ברגע שהוא יוצא מכלל שליטה ומתרבה אנחנו מתחילים להרגיש בתופעות לוואי. השיטה של הרפואה הקונבנציונאלית היא להילחם בחיידק עד חורמה. הטיפול כולל בין היתר 3 סוגי אנטיביוטיקה בו זמנית (!). באופן לא מפתיע הטיפול לא תמיד עוזר, וגם אם כן, אחרי כמה חודשים המצב חוזר לקדמותו. לצערנו, הרפואה הקונבנציונאלית לא תופסת את העניין בצורה נכונה. אין כאן הבנה של הסיבות שגרמו לחיידק להתרבות, אלא רק ניסיון להילחם נגדו, תוך כדי נזק רב לחיידקים האחרים בגוף, העיקר שבבדיקות שאחרי הטיפול נראה שרמת החיידק בקיבה ירדה. יש מגוון סיבות להתרבות החיידק ובראשן תזונה לא נכונה. במקום "להפציץ" באנטיביוטיקה אפשר לשפר את התזונה והחיידק יחזור לאיזון. אז מה הסיבה לנטילת פרוביוטיקה? ככל שנכניס לגופנו יותר חיידקים "טובים" נשפר את מאזן החיידקים הטובים שלנו בגוף וכך נהיה בריאים יותר ורזים יותר. ברור, לא? אז זהו שבתיאוריה הזו יש כמה בעיות: הראשונה – נניח שצרכנו תוסף פרוביוטיקה והחיידקים הגיעו ליעדם, מה יגרום להם להישאר שם? הם צריכים אוכל ואם לא יהיה להם אוכל הם ילכו לחפש מקום אחר לגור בו. בואו נמחיש את העניין: נניח שלקחתי 2 גרגרי ענבים, הנחתי אותם בחוץ להתייבש וכיסיתי אותם ברשת כדי למנוע מחרקים להזיק להם. כעת, לפני ששמתי עליהם את הרשת, עשיתי חור בגרגר השמאלי. כשאחזור כעבור כמה ימים, מה אני אמצא? הגרגר הימני, שהיה שלם, יהפוך לצימוק ואילו הגרגר השמאלי יהיה רקוב כולו. מה ההבדל בין השניים? אחד התפקידים של החיידקים הוא לעכל רקמה פגועה, כחלק מהמחזוריות של הטבע. בגרגר הפגוע היתה להם "עבודה" ואילו בגרגר השלם לא. ולמרות שהגרגר השלם היה נגיש לחיידקים בדיוק באותה מידה, הם לא התקרבו אליו, כי הוא לא נחשב בעיניהם כ"אוכל". באותה מידה החיידקים שבלענו בתוסף צריכים מצע לגדול עליו. המצע הזה נקרא "פרה ביוטיקה", (בניגוד לפרוביוטיקה). לכן, לא מספיק לקחת תוספים, צריך גם לאכול נכון. הבעיה השניה – ראינו שבגופינו יש עשרות אלפי זנים של חיידקים. כמה זנים יש בתוסף פרוביוטיקה? אמנם כמות החיידקים בכל קפסולה היא כמה מיליארדים, אולם מספר הזנים הוא קטן מאוד. כ4 עד 15 בלבד. כלומר בלקיחת התוסף אנחנו נותנים עדיפות לאותם זנים על פני כל הזנים האחרים שגם הם תורמים לבריאותינו. לכן, הפתרון המועדף הוא לא תוסף אלא מזון מותסס. מזון מותסס עובר התססה על ידי החיידקים הטובים, ומשמש להם כמצע שבו הם מתרבים. לפני שאתם רצים לקנות מלפפונים חמוצים בסופר תעצרו שניה… רוב המוצרים שמוכרים בסופר אינם באמת מותססים. הטעם שלהם מושג באמצעות חומץ, כמה תבלינים והרבה מלח. בנוסף, על פי תקנות משרד הבריאות אסור למכור דברים חיים או מותססים ללא פיסטור, שהורג חלק ניכר מהחיידקים. התססת מזון היתה נפוצה מאוד בעבר, בעיקר כדי לשמר מוצרים בעידן טרום המקרר, אולם גם בימינו יש לא מעט אנשים שהצנצנות הצבעוניות הפכו לחלק בלתי נפרד מהמטבח שלהם. אין בכוונתי ללמד אתכם כיצד להתסיס מלפפונים או כרוב, יש מספיק מידע ומתכונים על כך ברשת, רק אתן כמה הנחיות כלליות. אל תשימו חומץ בצנצנת, הוא אמנם מזרז את התהליך אך פחות בריא. נסו גם לשים כמות פחותה של מלח מזו שמוצעת במתכון, אמנם זה עלול להאריך את הזמן שתצטרכו לחכות עד שהירקות יהיו מוכנים, אולם גם תרגישו יותר את הטעמים, וגם תצרכו פחות מלח בתזונה. כאשר הירקות מוכנים ואתם רוצים לטעום מהם, השתמשו בכלי נקי, אל תכניסו לצנצנת מזלג שהיה קודם בפה שלכם, זה עלול לגרום לכל העסק להעלות עובש תוך כמה ימים. קבוצת המזון הקלה והמהירה ביותר להתססה, למרות שהרבה אנשים לא מודעים לכך היא קבוצת האגוזים. התססת האגוזים נעשית בצורה שונה מהתססת ירקות ואסביר עליה בהמשך. ההתססה גם מעלה את הזמינות של המינרלים באגוזים. כפי שהסברתי במאמר על ההנבטה, אגוזים, קטניות ודגנים הם זרעים שזקוקים לשרידות גבוהה ואורך חיים ארוך ככל האפשר ולכן יש בהם חומרי תשמורת(בעיקר חומצה פיטית). אבל חומרי התשמורת גורמים גם לעיכוב בספיגת מינרלים מהזרעים, ולכן את הדגנים והקטניות רצוי להנביט לפני האכילה. אגוזים לעומת זאת קשה מאוד להנביט, וההנבטה לוקחת הרבה יותר זמן. לאור זאת ההמלצה שניתנת בדרך כלל היא להשרות את האגוזים לכמה שעות לפני האכילה. ההשריה אמנם מעוררת את הזרע מתרדמתו ומתחילה להפעיל בו אנזימים, אולם כמעט ולא מנטרלת את החומצה הפיטית. לעומת זאת, התססה מנטרלת את רוב החומצה הפיטית. הערה: אמנם כתבתי אגוזים לשם הקיצור, אולם קבוצה זו כוללת גם את כל הזרעים השומניים כגון שקדים, גרעיני חמניה ודלעת ואפילו שומשום. אז איך מתסיסים אגוזים? שמים בבלנדר אגוזים ומים בערך בכמות שווה, אפשר להוסיף קצת לימון ומלח, וטוחנים הכל עד שמתקבלת בלילה אחידה. את הבלילה אנו מעבירים לצנצנת, ואת הצנצנת לא סוגרים עם המכסה, אלא עם בד נושם כגון חיתול טטרה, ומהדקים עם גומיה(ראו דוגמא בתמונה המצורפת). אל תמלאו את הצנצנת עד הסוף כי בזמן התסיסה הבלילה מתנפחת. שמים את הצנצנת במקום חמים(לא בשמש ישירה), מחכים עד שיווצרו בועיות בתוך הבלילה, וזהו, זה מוכן! ככל שנחכה יותר הטעם יהיה חמוץ יותר, ובקיץ התסיסה תקרה מהר יותר מאשר בחורף. כדי לשמור, סוגרים עם מכסה ומכניסים למקרר. אפשר לאכול כתחליף גבינה, או כרוטב לסלט. אחרי ההתססה אפשר לדלל עם מים ולימון אם רוצים. לסיכום, פרוביוטיקה עדיף לצרוך ממזון ולא מתוסף. החיידקים חשובים מאוד לבריאותנו

הנבטת דגנים וקטניות

במאמר הזה אני רוצה לדבר על עיקרון חשוב ביותר, והוא הנבטת דגנים וקטניות לפני אכילתם. אם אתם כבר עושים זאת – מצויין. אם אינכם מנביטים את הדגנים והקטניות לפני האכילה, אני ממליץ בחום שתתחילו לעשות זאת. ההנבטה כמעט אינה לוקחת זמן, אך יכולה לשנות באופן דרמטי את איכות התזונה שלכם. (ואם אינכם אוכלים קטניות באופן קבוע, זה הזמן להתחיל…) אז מדוע כדאי להנביט דגנים וקטניות ? דגנים וקטניות הם למעשה זרעים. הזרעים זקוקים לאורך חיי מדף ממושך, לכן הם מכילים חומרים משמרים טבעיים. ההנבטה מנטרלת את החומרים הללו. חלק מהחומרים הללו, כגון חומצה פיטית וחומצה אוקסלית, נקשרים למינרלים שקיימים בזרע, דוגמת סידן וברזל, ומונעים מהם להיספג בגופנו. ההנבטה מנטרלת את החומצות הללו ומשפרת באופן דרמטי את ספיגת הוויטמינים בגופנו. ההנבטה מפרקת את העמילנים בזרע לחד סוכר ואת החלבונים לחומצות אמינו ולכן מקלה על העיכול שלהם, אם קשה לכם לעכל קטניות, ההנבטה קרוב לודאי תפתור את הבעיה. חלק מהוויטמינים בזרעים מכפילים את כמותם פי כמה בתהליך ההנבטה. את רוב הנבטים אפשר לאכול גם ללא בישול, וכך אנחנו אוכלים יותר אוכל חי שלא עבר תהליך חימום כלשהוא. עם מה להתחיל? מניסיוני האישי ארבעת הזרעים הקלים ביותר להנבטה הם שעועית מש, עדשים ירוקות, עדשים שחורות וכוסמת. אני ממליץ למי שעדיין לא התנסה בהנבטה להתחיל עם הזרעים הללו ולאחר שיצבור ניסיון לנסות גם זרעים אחרים. (עוד זרעים שאפשר להנביט: עדשים כתומות, לוביה, קינואה, חומוס, תורמוס, אזוקי, פול, אפונה, שיפון, כוסמין, חיטה,שעורה.) הנבטת עדשים ירוקות, עדשים שחורות ושעועית מש: משרים את הזרעים כ 8-12 שעות במים. נפח המים צריך להיות פי 3 מנפח הזרעים כיוון שבזמן ההשריה הם סופחים מים ומתנפחים. לאחר ההשריה, מעבירים את הזרעים למסננת, ושוטפים קלות . שמים את המסננת על השיש, אפשר לשים תחתית למטה כדי לקלוט את עודפי המים. מרטיבים את הנבטים מתחת לברז כ1-3 פעמים ביממה ומערבבים אותם כדי שהלחות תהיה אחידה. אפשר בזמן ההנבטה לכסות את הכלי במגבת לחה, זה גורם לנבטים פחות להתייבש ולכך שנצטרך להרטיב אותם בתדירות נמוכה יותר. תוך יום או יותר, הנבטים יתחילו להוציא שורשונים. כאשר אורך השורשון מגיע לאורך הזרע, הנבט מוכן. משך זמן הנביטה תלוי בעיקר במזג האוויר. ככל שחם יותר הזרעים ינבטו מהר יותר. הנבטת כוסמת : הנבטת כוסמת נעשית באותה צורה, אך בהבדל אחד: זמן השריית הכוסמת במים לפני ההעברה למסננת הוא 5-10 דקות בלבד. המשך התהליך הוא זהה. חשוב לקנות כוסמת בהירה, הצבע של הכוסמת הוא ירוק ורדרד. הכוסמת החומה שנמכרת בחנויות היא קלויה ולא תנבוט. אפשר למצוא כוסמת בהירה בכל חנות טבע. מה עושים עם הנבטים? את ארבעת הנבטים הנ"ל אפשר לאכול חיים ללא בישול. הדרך המועדפת שלי היא לשים כמה כפות נבטים בסלט. כמובן שאפשר גם לבשל, להכין מרק או תבשיל וכדומה. הבהרה: כדאי להנביט גם אם אתם מתכוונים לבשל את הזרעים אח"כ. איך מאחסנים? את הנבטים אפשר לשמור במקרר בכלי אטום. ככל שרמת הלחות בכלי תהיה נמוכה יותר הנבטים ישמרו לאורך זמן רב יותר. לכן כאשר הנבטים מוכנים כדאי להשאירם עוד כמה שעות במסננת על מנת שיתייבשו, ולשים נייר סופג בתוך הקופסה. הנבטים נשמרים במקרר כשבוע. אפשר גם להקפיא נבטים אולם אח"כ השימוש בהם יהיה לבישול בלבד.

דילוג לתוכן