מהו הכלי העצמתי ביותר לריפוי?

במאמר הזה אדבר על הכלי העצמתי ביותר לריפוי – הצום. זהו מאמר שפורסם בדף הפייסבוק שלי בשני חלקים. כיוון שגוגל לא אוהב שמשכפלים תוכן, הנה הקישורים לקריאת המאמר ישירות מתוך פייסבוק (גם מי שאין לו חשבון פייסבוק יכול לקרוא) את החלק הראשון אפשר לקרוא בלחיצה כאן ואת החלק השני – בלחיצה כאן
מה רמת הדלקתיות בגופכם?

הנה קישור למאמר שכתבתי בפייסבוק על רמת הדלקתיות בגוף. גוגל לא אוהב שמשכפלים תוכן בשני מקומות לכן אני לא מעתיק לכאן את המאמר אלא שם קישור אליו בפייסבוק. תהנו! https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10156298537588794&set=a.10150168927333794.306966.754368793&type=3&theater
מהי התרופה האולטימטיבית לכל מחלה?

אם הייתי שואל אתכם מהי התרופה האולטימטיבית, כזו שעוזרת במגוון גדול של מצבי חולי, בטוחה לשימוש וגם זולה באופן יחסי, רובכם הייתם עונים בוודאי שאני מתכוון לאקמול. חלקכם אולי הייתם חושבים שאני מתכוון דווקא לוויטמין סי. אולם לא לאף אחד מאלה התכוונתי, וספק אם מישהו מכם הקוראים היה יודע שכוונתי היא ליוד. כן, אותו מינרל שאנו מכירים כמחטא פצעים על העור. בעבר השתמשו ביוד, בשימוש חיצוני ופנימי כאחד, כדי לטפל במצבים הרפואיים הבאים: בעיות בבלוטת התריס טרשת עורקים עגבת מיומות ברחם הרעלת כספית, עופרת וארסן פרוסטטה מוגדלת קדחת ברונכיטיס השמנת יתר דיכאון כאבי חזה אקזמה מלריה שחלות פוליציסטיות ראומטיזם דלקת שקדים שיעול סוכרת לחץ דם נשירת שיער פיברומיאלגיה עייפות ערפול מוחי עור יבש אלרגיה בעיות חניכיים פסוריאזיס ועוד. אפשר לראות שמגוון המצבים הרפואיים כאן גדול מאוד. כמו כן רוב התופעות שונות אחת מהשנייה ואין ביניהן קשר. למרות זאת הטיפול נעשה באופן דומה. חשוב להבין גם שאם יוד עוזר לריפוי כל אלה המשמעות היא שחוסר יוד בגוף יכול לגרום להופעה של מצבים רפואיים אלו. השימוש ביוד בעבר ישנם עדויות עתיקות מאוד על שימוש ביוד לרפואה. היוד מופיע בספרי הדרכה רפואיים של תרבויות עתיקות לפני 3000 שנה ואף מוקדם מכך. בעבר היוד מוצה מאצות ובשנת 1811 היוד התגלה ובודד כחומר בפני עצמו. מאז השימוש ביוד התפשט באופן ויראלי ברחבי העולם . הצייר הנודע ואן גוך, שחלה בעגבת כתב מכתב לאחיו ובו הוא מספר לו עד כמה היוד שיפר את מצבו. רופאים המליצו לנשים עם ציסטות בחזה למרוח עליו יוד כדי להעלים את הציסטות וחלקם אף הזריק יוד לחזה של מטופלות על מנת להעלים את הציסטות. בתחילת המאה ה20 התחילו להוסיף יוד למלח שולחן בארצות הברית, וזה לבדו גרם להפחתת הבעיות בבלוטת התריס באוכלוסייה באופן משמעותי. באחד הכפרים בסין התחילו להכניס יוד באופן קבוע למי הנהר המקומי ששמשו גם כמי השתיה של התושבים, גם להשקיה וגם כמי השתיה של חיות המשק. לאחר שנה מתחילת הפרויקט תמותת התינוקות ירדה בחצי, הגובה הממוצע של בני ה5 בכפר עלה בעשרה ס"מ ומנת המשכל הממוצעת של הילדים שנולדו לאחר תחילת הפרויקט עלתה ב16 נקודות . אז מה קרה מאז ועד היום? למה אנחנו כמעט לא משתמשים כיום ביוד? אחרי מלחמת העולם השנייה, הומצא הפניצילין שהחליף את היוד בטיפול בזיהומים והוריד מעט את הקף השימוש ביוד, אולם הסיבה ל"יודופוביה" ששוררת כיום בקרב הרופאים היא מאמר שכתבו שני מדענים בשם יאן וולף וישראל צ'ייקוב בשנת 1948. במאמר הם טענו שמחקר שהם עשו על חולדות הראה שכמות גדולה של יוד יכולה לעצור או להאט את פעילות בלוטת התריס. המאמר התפשט כמו אש בשדה קוצים אצל הרופאים באותה תקופה ומסקנותיו אף נכנסו לספרי לימוד הרפואה של אותו זמן תחת השם "אפקט וולף-צ'ייקוב". וולף, שעבר בינתיים לעבוד במכון הלאומי לבריאות בארה"ב, עזר להשערה שלו ושל צ'ייקוב לקבל גושפנקא חזקה יותר. עקב כך פסק היוד מלשמש כתרופה אוניברסלית לכל מחלה והרופאים פתחו פחד משימוש ביוד במינונים גבוהים. כיום קצובת היוד היומית המומלצת למבוגר היא 150 מיקרוגרם כאשר לנשים הרות או מניקות ההמלצה היא לצרוך 290 מק"ג. יש לציין שיפנים שאוכלים תזונה יפנית מסורתית שמשלבת כמות גדולה של אצות צורכים כ13 מיליגרם יוד ביום, כלומר פי 85 בערך מהקצובה היומית המומלצת. שיעור הנשים החולות בסרטן איברי הרבייה (שד, רחם ושחלות) ושיעור החולים בבעיות שונות הקשורות לבלוטת התריס ביפן הוא הנמוך ביותר בעולם המערבי. גבירותי ורבותי, המהפך! בשנת 2000 ד"ר גיא אברהם שהוטרד מהסתירה בין אפקט וולף צ'ייקוב ובין נתוני העבר שהראו הצלחה יפה מאוד של ריפוי מחלות על ידי מתן יוד במינונם גבוהים, החליט לחקור את הנושא. ביחד עם ד"ר ג'ורג' פלצ'ס ועם ד"ר דייויד בראונשטיין הוא הקים פרויקט מחקר שבמסגרתו הם טיפלו באלפי מטופלים בעזרת מינונים גבוהים של יוד בהצלחה מרובה. הפרויקט הזה יקרא לימים בשם "פרויקט היוד". במסגרת הפרויקט גיבשו השלושה פרוטוקול לתיסוף יוד במינונים גבוהים, עד 50 מיליגרם ליום, שכולל גם כמה תוספים נלווים(אפרט על כך בהמשך). בשנת 2005 , ד"ר אברהם כתב מאמר שמסביר את הטעויות בהשערת וולף וצ'ייקוב ואת הסיבות שבגללם הם הגיעו למסקנה המוטעית שעודף יוד יכול לפגוע בבלוטת התריס. באותה שנה דר פלצ'ס הציג את מסקנות המחקר שלהם בוועידה לחקר הסרטן בלוס אנג'לס ושנה לאחר מכן ד"ר בראונשטיין פרסם ספר בנושא היוד שמסכם את הפרויקט המשותף. בספרו כותב ד"ר בראונשטיין שהם עשו בדיקת רמות יוד בגוף לכ6000 מטופלים ול96% מהנבדקים נמצאו רמות יוד נמוכות מידי. פרויקט היוד התחיל לקבל תהודה, ומאז ואילך פרוטוקול תיסוף היוד נוסה בהצלחה על ידי עשרות אלפי משתמשים ברחבי העולם בהצלחה מרובה, וגרם לאותם אנשים להירפא ממגוון גדול של מחלות ותסמינים ולשפר דרמטית את איכות חייהם. אז למה דוקא יוד? בנקודה זו של המאמר אתם (אולי) שואלים את עצמכם למה דווקא יוד, ולמה במינונים כל כך גבוהים? אולי אם החבר'ה מפרויקט היוד היו בודקים כמות של מינרלים אחרים בגוף גם בהם היה מתגלה חוסר אקוטי אצל רוב האוכלוסיה? מה עם אבץ, מגנזיום, כרום, מולבידיום ועוד עשרות מינרלים שהגוף שלנו צריך? למה דוקא יוד? אז ככה: בטבלה המחזורית שמוצגת כאן אפשר לראות את היוד, שמיוצג על ידי האות I ועל ידי המספר האטומי 53. כל האטומים בטור של היוד , שצבועים בצבע צהוב הם ממשפחת ההלוגנים. חלקם נדירים מאוד בטבע, אולם שלושה מהם אנחנו מכירים היטב – כלור, ברום ופלואור. בגלל המבנה הדומה של כל ההלוגנים הם מתחרים בגוף על אותם קולטנים. כלומר חשיפה גדולה יותר לכלור, ברום ופלואור תמנע מהיוד להיספג בגוף ולכן תפחית את כמות היוד בגופינו. בבדיקות שעשה המרכז הלאומי לבריאות בארה"ב הוא מצא שכמות הפרשת היוד בשתן של האדם הממוצע בשנים 1971-1974 היתה גבוהה פי שתיים מאשר זו שבשנת 2000. בדרך כלל, ככל שרמת החומר בשתן גבוהה יותר הדבר מעיד על כך שרמתו בגוף גבוהה יותר. כלומר רמת היוד הממוצעת באוכלוסייה ירדה באופן משמעותי מתחילת שנות ה70 של המאה הקודמת ועד שנת 2000. למה? עד תחילת שנות ה70 המאפיות היו מוסיפות תרכובת של יוד ואשלגן למאפים כמשפר אפיה. פרוסת לחם הכילה בממוצע כ150 מק"ג יוד(שזו הקצובה היומית המומלצת כיום!). רוב האוכלוסיה, שאוכלת כמה פרוסות לחם ביום, היתה מקבלת כמות יפה של יוד. אולם באמצע שנות ה70, כנראה בגלל אפקט וולף – צ'ייקוב, הוצא משפר האפייה הזה משימוש מסחרי והוחלף ב… משפר אפיה שמכיל ברום. אמנם באותו זמן היה נהוג להוסיף יוד למלח שולחן, אולם ספיגת יוד ממלח שולחן היא מועטה ואינה יכולה לספק את כמות היוד שאנו צריכים. בנוסף, הברום נמצא כמעט בכל דבר מסביבנו. בין היתר הוא
איך לעבור את הצום בצורה הטובה והקלה ביותר?

צום יום הכיפורים הוא צום מאתגר לחלק גדול מהאוכלוסייה. הדבר אמור במיוחד לגבי אנשים שאינם צמים את שאר הצומות ביהדות, ומתמודדים עם צום ארוך בן 25 שעות פעם בשנה. צום בתדירות כזאת עלול להיתפס כדבר קשה ומאיים, הן מבחינה פיזית והן מבחינה מנטלית (כבר עברה שנה ושכחנו שהצום הקודם לא היה כל כך נורא…). נכון שמבחינה דתית איסור אכילה ושתייה הוא אחד האיסורים המרכזיים ביום כיפור, אולם עיקרו של היום אמור להיות מוקדש לתפילה, חשבון נפש, וחזרה בתשובה. אצל אנשים רבים העיסוק בצום והפחד ממנו מסיט את תשומת הלב מהמטרה העיקרית של היום. ברצוני להסביר כיצד לעבור את הצום בצורה הטובה והקלה ביותר על מנת שנוכל להתמקד בדברים החשובים באמת. הקשיים העיקריים במהלך הצום הם תחושת הרעב, תחושת הצמא, תסמינים שעולים במהלך הצום כגון כאבי ראש וסחרחורות, וכמובן הקושי המנטלי. לכן במאמר זה אתן דגש בעיקר על הקשיים הללו. אתחיל בתחושת הצמא. חוסר מים לגוף, היא הבעיה העיקרית בעת צום. אנו יודעים שחוסר מים בגוף גורם לתפקוד לקוי, כאבי ראש, חולשה, סחרחורות, התייבשות ועוד. למרות זאת, על ידי הכנה נכונה, אפשר להתמודד עם העניין בקלות. [במאמר מוסגר אציין שבניגוד למיתוס הנפוץ, שתיית כמות רבה של מים אינה בבחינת "כל המרבה הרי זה משובח". שתייה עודפת של מים אינה טובה לבריאותנו, ומעמיסה על הכליות. האינדיקציה הטובה ביותר האם שתינו מספיק היא צבע השתן, שצריך להיות צהוב בהיר. שתן לבן מעיד על עודף שתייה.] מאידך, גם שתייה פחותה מידי של מים אינה טובה לגוף, ובמיוחד הדבר אמור כאשר אנחנו עומדים בפני יממה שבמהלכה הגוף לא יקבל מים כלל. לכן ההכנה החשובה ביותר לקראת יום כיפור היא "להיות עם יד על הדופק" בנוגע למאזן המים בגופינו. ההקפדה על שתייה מספקת של מים צריכה להתחיל כיום – יומיים לפני תחילת הצום. כוונתי היא לא שתשתו כמויות אדירות של מים בימים שלפני תחילת הצום, אלא שתקפידו לשתות בסך הכל 2-3 כוסות נוספות מעבר לכמות השתיה הרגילה שלכם. אנחנו לא גמלים והגוף שלנו לא יודע לאגור מים. המטרה העיקרית בשתייה עודפת היא לא להגיע לתחילת הצום במצב של חוסר נוזלים.. ברצוני להדגיש 2 נקודות חשובות בנושא: 1)שתיית כמות גדולה של מים כמה דקות לפני כניסת הצום לא תיתן את אותו אפקט. הגוף לא מסוגל לנצל כמות גדולה של מים שמתקבלת בבת אחת, בניגוד לשתייה של אותה כמות המפוזרת על פני היום. 2)חשוב ביותר לא לשתות משקאות המכילים קפאין במהלך היום שלפני הצום, כיוון שהם גורמים להשתנה מוגברת ולכן מורידים את מאזן המים בגוף. לכן רצוי להימנע משתיית משקאות כגון תה, קפה, קקאו, קולה ומשקאות אנרגיה למיניהם. השלב הבא בהכנה לצום הוא הסעודה המפסקת, שנאכלת סמוך לכניסת הצום. רוב האנשים סבורים שהמטרה המרכזית של הסעודה המפסקת היא "לאכול כמה שיותר כדי שהאוכל יספיק לנו לכמה שיותר זמן", אולם זו כמובן טעות. כל אדם בריא, גם אם הוא רזה, יכול לחיות על שתיית מים בלבד ללא מזון במשך כמה שבועות. אני מבטיח לכם שגם אם תאכלו כמות קטנה בסעודה המפסקת, לא תגמר לכם האנרגיה בגוף תוך יום אחד… מעבר לכך, אם נאכל אכילת יתר בסעודה מפסקת העיכול וספיגת המזון יפגעו. לכן, למרות הפיתוי לאכול כמה שיותר, ולמרות הקושי המנטלי שכרוך בידיעה ש"אחרי הארוחה הזאת אסור לי לאכול יום שלם". אל תאכלו הרבה. אדגיש ואומר, שכלל זה נכון לא רק לסעודה מפסקת, אלא לכל ארוחה שאתם אוכלים במהלך השנה. חסרון נוסף באכילה מופרזת בסעודה מפסקת היא תחושת המלאות והכבדות שתלווה אתכם בשעות שלאחר הארוחה. זו לא תחושה נעימה במיוחד, בין אם אתם נמצאים בבית הכנסת, נחים על הספה בבית או עושים כל פעילות אחרת. אתם מבינים שכשתקומו למחרת בבוקר, תחושת הרעב לא תהיה קטנה יותר רק כי אכלתם באופן מוגזם בסעודה המפסקת. לעמוד בבית הכנסת לאחר סעודה מפסקת ולהתעסק בכאב הבטן כתוצאה מאכילה מוגזמת, במקום להתרכז בתפילה זו חוויה לא נעימה… נקודה נוספת שברצוני לציין היא שבדומה לעיקרון שעליו דיברתי לגבי מאזן הנוזלים בגוף, גם לסעודה מפסקת לא כדאי להגיע "מורעבים". הקפידו על אכילה מספקת במהלך כל היום. ועוד פרט קטן לסיום החלק הזה – לתחושת רעב יש גם יתרון בריאותי.בזמן רעב יש הורמונים שונים שמופרשים בגוף וגורמים לנו בין היתר להיות חדי מחשבה .לחוות תחושת רעב מידי פעם זו פעולה טובה לגוף שלנו, אל תחששו מכך. מכאן אעבור לשאלה מה לאכול בסעודה המפסקת? אני ממליץ לאכול אוכל קל לעיכול, וכן להימנע ממזונות חמוצים או מלוחים שגורמים לתחושת צמא. זכרו שהמטרה העיקרית שלנו היא לאגור נוזלים, ולכן השתדלו לאכול מאכלים בעלי תכולה גבוהה של מים, ולהפחית באוכל מתובל. אם ברצונכם לאכול אוכל מבושל, הקפידו לאכול לצדו הרבה ירקות חיים, המכילים כמות גבוהה של מים, או שלבו מרק בסעודה. באופן אישי, מזה הרבה שנים אני נוהג לאכול בסעודה מפסקת ארוחת פירות גדולה, שנותנת לי תחושת שובע למשך כמה שעות ומשמרת את מאזן המים בגופי מחד, אולם לא גורמת לי להרגשת כבדות ומלאות מאידך. דגש נוסף וחשוב הוא לנקות את שאריות האוכל מהפה אחרי הארוחה, אפשר להשתמש בסילונית ובמברשת שיניים לאחר הארוחה כדי לעשות זאת. רוב האנשים חווים במהלך הצום תסמינים כגון חולשה, סחרחורות וכאבי ראש, וזהו דבר טבעי. חלק מהתסמינים מתרחשים עקב מאזן נוזלים נמוך בגוף, והאחרים הם אינדיקציה לניקוי הגוף. גופנו נמצא בתהליך תמידי של ניקוי רעלים וסילוק פסולת. רוב הרעלים והפסולת נכנסים לגוף דרך האוכל, ולכן בימי שגרה, הגוף נאלץ להתמודד עם כמות לא מבוטלת של פסולת ורעלים שנכנסת לתוכו. הגוף מנסה לנטרל את הרעלים ולהפרישם החוצה, אולם לעיתים כאשר יש עומס ברעלים, הגוף לא מסוגל לפנות את כולם, והוא מאחסן אותם ברקמות. בזמן צום, למעשה אין (כמעט) כניסה של רעלים מבחוץ, והגוף יכול להתפנות לסילוק הרעלים שהצטברו ברקמות. תהליך ניקוי בעת צום הוא אינטנסיבי, וגורם לנו לתסמינים כגון כאבי ראש, חולשה ועוד. זאת הסיבה שאנשים ששומרים על אורח חיים בריא ואוכלים תזונה בריאה ומאוזנת, נוטים לעבור את הצום בקלות יותר מאילו שאוכלים תזונה מערבית ממוצעת, כיוון שתהליך הניקוי בזמן הצום הוא פחות אינטנסיבי אצלם. אנשים ששותים קפה באופן קבוע ולמעשה פיתחו תלות בקפה יכולים לחוות בצום "תסמיני גמילה" כגון כאבי ראש ועייפות מוגברת. אם אתם שייכים לאלו, נסו להפסיק או לפחות לצמצם את שתיית הקפה כמה ימים לפני הצום כדי להקל על התסמינים הללו במהלך הצום. וכעת נעבור לשבירת הצום: אין אחד שלא מקדיש מחשבה במהלך הצום לאופן שבו הוא ישבור את הצום… יש המפנטזים על כוס קולה קרה, אחרים על כוס קפה עם עוגה בצדה, ואחרים על ארוחה דשנה ועסיסית. אז מהי הדרך הנכונה לעשות